פעם, לפני הרבה מאוד שנים כשהיינו רחוק בזמן אבל עדיין היינו אנחנו
היינו צדים והיינו מלקטות והיו עוברות שעות ארוכות ואפילו ימים עד שהיינו אוכלים.
מאז ועד היום עברנו דרך, העולם הפך תעשייתי. לכולם יש מקרר וארונות אחסון ואוכל תפס מקום אחר.
אוכל היה צורך והיום הוא הרבה מעבר לזה.
אוכל הוא טעים לי, ומשעמם לי, אוכל הוא אני רוצה לחגוג ומשפחתיות, שפע ומעמד, זה להראות אהבה ורע לי אז אני אוכל כדי להרגיש פחות.
אוכל הוא כל כך הרבה מעבר עד ששכחנו להיות רעבים כי יש מיליון סיבות לאכול.
ואוכל נמצא בכל מקום.
ועכשיו, אני מזמינה אותך להיזכר מתי הרגשת לאחרונה את הרעב? באיזו תדירות זה קורה?
איפה זה מרגיש לך בגוף ואיך את/ה מרגיש/ה כשאני רעב/ה? זה נעים לי? זה מפחיד? או מציק?
ואולי גיליתי שאני כמעט בכלל כבר לא רעב/ה? ואני אפילו לא בטוח איך זה מרגיש.
התרחקנו עד כדי כך מתחושת הרעב עד שהיא עשויה אפילו להפחיד אותנו. יתכן וכשאנחנו מדמיינים את עצמנו רעבים זה מתחבר לנו לנהיה עצבנים/או לא יהיו לנו אנרגיות לתפקד/ נתעלף מרעב/או זה סימן שלא אכלתי מה שמגיע לי וככה מתחברות להן לתחושת הרעב הטבעית ,כל כך ,קונוטציות אחרות שגורמות לי לשאול את עצמי "למה לי להיות רעבה בכלל?!
והתשובה היא -"שאני , בעצם, לא רוצה להיות רעבה."
רוצה לשתף אתכם במחשבה חדשה
בואו, מקום לפחד או לסבול או להימנע מלהיות רעבים
נלמד להכיר אותו, להגיע אליו להתיידד אתו.
להבין שדווקא כשאנחנו מתחילים להיות קצת רעבים זה בדיוק הסימן שהגוף שלי מתחיל לנצל את מאגרי השומן שכבר נמצאים בו.
שכיף נורא להגיע לארוחה הבאה כשאני קצת רעב והקיבה ריקה במקום עדיין שבע.
בואו נפלרטט עם הרעב, נקרוץ אליו נסתכל אליו במשקפיים אחרות
ולאפשר גם להבין שזה מצב טבעי להיות קצת רעבים.
זה אפילו באמת, באמת יכול להיות כיף, להרגיש קל, קצת ריק כזה, כזה שיש לי מקום, והבטן קצת מקרקרת והשומן נשרף ,כזה קצת שהבטן נדבקת לגב (זוכרים שהיינו צוחקים על זה פעם?) בנעימות כזאת קלילה שמאפשרת לי לרדת במשקל וגם לדעת שהגעתי למקום בו הגוף שלי באמת זקוק לאוכל.
*תודה לגולדי שחשבה על מונח חדש בעולם שלי.
ספרו לי אם בא לכם